סבתא רבא - עליזה אוגשי
סבתא רבא עליזה - (סבתא של אבא ) נולדה בשם עליזה כספי. סבא של סבתא
עליזה היה בנקאי - (פאדה= כסף).
עליזה נולדה ב- 19/11/1927 בעיר דמשק בסוריה.
הוריה- יצחק ובתיה היו הורים
לשישה ילדים. שני בנים וארבע בנות.
עליזה היא הילדה השלישית, הבכורה מבין הבנות.
כל משפחתה של סבתא עסקו בנחושת. הם היו משפחה מאוד אמידה, וגרו בבית
גדול מאוד. היו בו שבעה חדרים ובריכת שחייה. מסביב לבית היו עצי פרי הדר.
סבתא עליזה : " אני זוכרת את עצמי עולה על הגג וקוטפת לימונים ישר מן העצים.
לאמי הייתי מספרת שעליתי לבדוק את הכביסה. כילדה שיחקתי קלאס, חבל, חמש
אבנים. בבית החיים היו טובים. לא חסר לנו דבר. אבל מחוץ לבית, החיים
כיהודייה היו קשים מאוד. היו קוראים בשמות גנאי ליהודים, לא יכולנו להסתובב
ללא מלווה. היו מרביצים לאחים שלנו.
לא היה בסביבת הבית שלנו ביה"ס ונאלצנו ללכת מרחק גדול לביה"ס אליאנס.
בדרך לביה"ס זרקו עלינו אבנים.
המצב נהיה מאוד מסוכן ולכן הרבה פעמים נשארנו בבית ולא הלכנו לבית הספר.
הבנים למדו ב"חדר"- אנגלית, צרפתית וערבית."
ההתייחסות ליהודים בסוריה הפכה להיות מאוד קשה. הילדים פחדו לצאת לרחובות
והסתגרו בבית. אמה של עליזה החליטה שהגיע הזמן לפעול ולהבריח את בנותיה
לארץ ישראל.
" הגעתי לארץ במקרה. בשנת 1943 במוצאי שבת, באמצע הלילה, פתאום אמא
שלי מעירה אותי ואומרת לי - תקומי תסעי לפלשתינה. לא הסכמתי בלי אחותי
הקטנה. אני הייתי בת 16 ואחותי בת 14. אמא דיברה עם מורה דרך, נתנה לו כסף
כדי שייקח אותנו לפלשתינה. לקחנו חבילה, לבשנו כמה שמלות על גופנו ויצאנו
לדרך. המורה דרך אמר לנו שעלינו להגיע קודם ללבנון, שם יש לו עוד מספר
נוסעים. הגענו למרשה ( המקום בו נתלה המרגל אלי כהן).
פתאום ראיתי את אבא שלי, הוא סיפר שרב עם אמא שלנו ולא הסכים שניסע
בלעדיו. אבא לקח איתו את הטלית והתפילין ויצאנו לדרך. לאחר שלושה ימים
הגענו ללבנון לעיר צור. שם אמר לנו הנהג לרדת מהאוטו. הוא אמר שעלינו ללכת
שעתיים עד שנגיע לקיבוץ. הלכנו במשך כל הלילה. עלינו וירדנו הרים, הדרך
הייתה מאוד קשה. פתאום ראינו כפר. הגיע ראש הכפר ואמר למורה דרך - אתה
לא מפחד מאלוהים. ללכת עם נערות ואדם זקן. הוא נתן לאבא שלי לרכב על חמור
וילד שילווה אותנו עד הגבול ויחזיר את החמור.
הגענו לגבול- בגבול היו שוטרים אנגלים. לאנגלים היה פרוז'קטור שהאיר כדי
לחפש מסתננים. לא הייתה לנו ברירה ונכנסנו דרך הקוצים של הסברס. היינו
מלאים דם בפנים ובידיים. כולנו נפצענו מהדרך הקשה. הילד חזר עם החמור.
מאוד חששנו אבל המורה דרך אמר לנו - אתם רואים שם את האור- לא ראינו
כלום. הייתה איתנו בחורה שהייתה מאוד אמיצה.
היא נתנה לו שתי סטירות ואמרה לו - תלך מפה, יש לנו אלוהים אנחנו נדע לאן
ללכת. הגיע הבוקר ועדיין לא הגענו.
המורה דרך עזב אותנו באמצע ולא ידענו לאן להמשיך ללכת. פתאום ראינו את
המורה דרך שחזר עם טנדר כדי לאסוף אותנו.
התברר שהוא הלך עד קיבוץ חניתה וחזר משם עם הטנדר. עלינו על האוטו
והסתתרנו מתחת לספסלים כדי שהאנגלים לא יראו אותנו. הגענו לקיבוץ חניתה-
הכניסו אותנו מייד ללול של התרנגולות. אבא שלי לא ידע עברית. אך הוא ידע
להגיד את המילה "לחם" מהברכה. דאגו לנו לאוכל ושתי אחיות הגיעו לטפל בנו
ולנקות אותנו מהדם.
שלושה ימים היינו שם בלול. היו כל הזמן חיפושים, כדי שלא ימצאו אותנו לקחו
אותנו מהקיבוץ לחיפה - להסתדרות.
שני אחים שלי היו כבר בפלשתינה. אח אחד גר בחיפה והשני גר בתל אביב. אחי
הגדול עבד כשומר. הוא אמר לאבא שלי : למה באתם , בשביל מה באתם ?. אבא
שלי נבהל ואמר לו- באנו בשבילך. אמר לו אחי- בוא תראה איפה אני גר. הבאת
לי שתי בנות, ואני משכיר חדר עם שני בחורים. - איפה יישנו הבנות?
המזכיר של ההסתדרות אמר לאבי - תלכו לקיבוץ, לא ידענו מה זה קיבוץ ולכן לא
הסכמנו. אחי דיבר עם בעלת הבית שלו וביקש ממנה שנישן עם הבנות שלה. אבי
ישן בחדר של אחי.
לאחר חודש התחלתי לעבוד בבית קפה אספרסו. היו שם יהודים מגרמניה ניצולי
שואה. אני זוכרת כיצד היו לוקחים אותי על הכפיים כמו ילדה קטנה. חלקם איבדו
את ילדיהם בשואה.
בגלל המעבר חליתי במלריה. השכיבו אותי על הגג וטיפלו בי.
לאחר תקופה שכרנו דירה בקריית נחושת ליד טבעון. אמא שלי שנשארה בסוריה
רצתה להצטרף אלינו אך לא הסכימה לגור בשום מקום חוץ מחיפה. מצאנו דירה
בת שני חדרים ( שרותים משותפים לכל הבניין) ברח' עירק בחיפה.
אמא שלי הגיעה לארץ עם פספורט. היא התחזתה לחולת עור והגיעה עם דרכון
צרפתי. היא עטפה את עצמה עם צמר גפן, כדי שיחשבו שיש לה מחלת עור ואמרה
לפקיד שהיא רוצה להגיע לטיפול בים המלח. היא קיבלה אישור אך לא אישרו לה
להביא את הבת הקטנה שלה (אחותי). אמי לא הסכימה להשאיר אותה בדמשק.
היא עטפה את אחותי בשטיח והעמידה אותה ברכבת. אמי נתנה טיפים (שוחד)
לאנשים ברכבת כדי שלא יסגירו אותה.
אני זוכרת שהיא הביאה לנו משמשים , ריבה ובשר מעושן. אמי ואחותי עברה
לגור איתנו. בהמשך עברנו לגור בשכונת הדר בחיפה.
ב- 1945 התחתנתי עם סבא יוסף.
הוא עבד כנגר ואני כמבשלת בבית אבות. נולדו לנו שישה ילדים, 19 נכדים ו- 26
נינים.
בחרנו לספר את סיפורה של סבתא רבא עליזה, מכיוון שאנחנו מרגישות קשר
מאוד קרוב ומיוחד אליה. נולדנו בדיוק באותו תאריך לידה (בהפרש של 73
שנים).
סבתא עליזה היא אישה נדיבה, מלאת חוש הומור, עצמאית, חזקה ומעוררת
השראה.
/scan0003.jpg)
